בלי חרטות

מכירים את האנשים האלה שכמעט ואין להם חרטות? ואת אלה שמתחרטים על כל דבר שבסופו של דבר לא צלח? מה לדעתכם מבדיל ביניהם?

בעוד ששני סוגי האנשים עושים טעויות, משלמים את המחיר ומקווים להפיק לקח מהטעות, הסוג הראשון מנסה ללמוד מהחוויה ולעבור הלאה, בעוד שהסוג השני בנוסף לכך גם נאחז ברגשות שליליים ומחשבות שליליות וסוחב אותם עמו לעתיד.

הרי מה הן חרטות?

אלה הן מחשבות מסוג "איזה טיפש הייתי" או "כמה טעיתי כשעשיתי X". מחשבות אלו נועדו לסמן לנו שפעלנו בצורה שלא הייתה טובה לנו או לסביבה, וללמד אותנו כך שנימנע מהתנהגות זו בעתיד. ועד כאן הכל טוב ונכון.

אך מהי התועלת של מחשבות כאלו כשהן מלוות אותנו במשך כל חיינו? האם הלקאה עצמית מהסוג הזה לדעתכם מקדמת או מעכבת אדם בדרך אל האושר?

זכרו שכל דבר שאתם מתחרטים עליו- הוא משהו שבנקודת זמן מסוימת מאד רציתם, ולכן גם אם בסופו של דבר הוא לא צלח, אני מזמינה אתכם להפיק את הלקח ואז...

לסלוח לעצמכם!

כי בעיניי, החרטה היא חוסר היכולת לסלוח לעצמנו. 

וכמובן, כדי לצמצם חרטות בעתיד, תחיו כמו שאתם רוצים, כבר היום! :)